בעקבות צלם 2013–סבבא'
7.5.13 –20.5.13
הגלריה ע"ש מורל דרפלר – המרכז האקדמי ויצו חיפה
רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. טל. 04/8562540 א' – ה' 10:00 – 18:00
'בעקבות צלם' היא תערוכה ייחודית שמציגים סטודנטים בשנה ב' מהמחלקה לצילום ומדיה במרכז האקדמי ויצו חיפה. במסגרת קורס לצילום בין זמננו, בהנחיית תמר סצמסקי, בחרו הסטודנטים בצלמים מרכזיים מהארץ ומהעולם, ובמהלך השנה חקרו לעומק את יצירתם, הן מבחינת נושאי הצילום והן מבחינת ההיבטים הטכניים ומאפייני התקופה. המחקר הוביל לעבודה של כל סטודנט, שהושפעה מעבודתו של הצלם הנבחר אבל התפתחה לכיוון אישי. במהלך העבודה הכירו הסטודנטים שורה של צלמים מרכזיים שעבודתם משמעותית להבנת זרמים בצילום, להיכרות עם התפתחויות סגנוניות וטכנולוגיות ולהבנת ציוני דרך מרכזיים בהיסטוריה של הצילום. חלק מהסטודנטים אף יצרו קשר עם הצלמים הנבחרים ואלה התעניינו מאוד בפרשנות האישית שניתנה לעבודתם.
התערוכה מגוונת ומעניינת. הסטודנטים בחרו צלמים העוסקים בתחומים שונים החל מצילום אופנה, צילומי חטף, תיעוד חברתי, תיעוד אישי וגם צילום מבוים. נבחרו צלמים שעבדו בתקופות שונות החל משנות ה -60 ועד ימינו, אמנים בינלאומיים מכל העולם וישראלים החיים ועובדים בארץ.
בין הצלמים שנבחרו על ידי הסטודנטים : דיאן ארבוס, אנדריאסגורסקי, גלעד אופיר, וי ספירס, גרי וינוגרנד, ברוס דיוידסון ועוד..
התערוכה מוצגת בשלושה מחזורים בני כשבועיים.
תמר סצמסקי, מנחת הפרויקט, על עבודותיהם של משתתפי הסבב הראשון:
בר זלי עבדה בעקבות הצלמת דיאן ארבוס, צלמת אמריקאית, מהחשובות שבצלמי שנות ה-60.
ארבוס, שנודעה בצילומי הדיוקנאות שלה, צילמה בצורה ישירה פריקים ואנשים החיים בשולי החברה. תמונותיה מציגות עולם שבו כל אחד הוא יוצא דופן, מנוכר. היא מתמקדת בקורבנות ובחסרי המזל כמו גם את האנשים 'הנורמליים', כשהיא סודקת את המסכות שעל פניהם. היא מזמינה את הצופים להתבונן ב'אחר'. בר מוצאת גם היא יחוד ועניין ביוצאי הדופן. היא בחרה להתמקד בעיקר באנשים שהיא פגשה בחיי היום יום שלה, אנשים שעניינו אותה במראה החיצוני והפנימי שלהם, כאחד. בצילומים היא מנסה להדגיש את המיוחדות והשוני שלהם, תוך תחושת קירבה והשתהות.
קרן בו ציון צילמה בעקבות ברוס דוידסון , צלם אמריקאי, חבר בסוכנות מגנום.
דוידסון התפרסם בעיקר בזכות הצילום התיעודי של תופעות חברתיות ברחובות ניו יורק. החל משנות ה-50. בפרויקט ה East 100th Street- הוא תיעד במשך שנתיים בניין מגורים ברובע הארלם, שהיווה אז את הגטו של האוכלוסייה השחורה, הענייה ומוכת האבטלה. הוא צילם אנשים בבתיהם, מבנים, גגות, מרפסות, רחובות. דוידסון יצר קשר עם המצולמים ועם הזמן הם החלו לקבל אותו ואף להכניסו לבתיהם. הצילום אינטימי וקרוב, המצולמים לרוב מישירים מבט אל המצלמה.
קרן מתעדת שכונה בפרברי חיפה, שבה גרה אוכלוסייה ממעמד סוציואקונומי נמוך, המאותגרת במציאות חיים קשה וקשיי פרנסה. היא אימצה את שיטת עבודתו של דוידסון ויצרה קשרים עם המצולמים. הקשרים הראשוניים נוצרו במפגש אקראי ברחוב ובהמשך העמיקו והם פתחו את דלת ביתם עבורה ואפשרו התבוננות יותר קרובה בחייהם.
אורלי קוטיק בחרה לעבוד בעקבות הצלמת האוסטרלית וי ספירס.
בפרוייקטImmortal, ספירס מציגה נערים המצולמים על רקע נופים דמויי גן-עדן. הנעורים מייצגים את המצב המושלם שבהתבגרות, אך הנערים האלה מנותקים, לכודים, בודדים, חשופים, מרוחקים ומוצגים כבני אלמוות, יפים כתמונתו של דוריאןגריי. בעבודתה היא מקפיאה את אותו רגע שבו אותם נערים נראים כלפי חוץ מושלמים, כמו אלים.
אורלי בחרה להציג בעבודתה שלב מאולץ בהתבגרות של בני הנוער בישראל, השלב שבו הם חיילים, שלב אשר כלפי חוץ, כמו אצל הנערים של ספירס, מוצג כמרשים וללא פגמים, להצגת אידיאל היופי. את נופי הקרע צילמה אורלי לאורך כל גבולותיה של הארץ.
זיו לסמן מצלם בעקבות אחד מגדולי צלמי הרחוב של ארה"ב בשנות ה-60 וה-70, גרי וינוגרנד.
וינוגרנד מפורסם באסתטיקה האופיינית לו – הוא עבד תמיד עם פורמטים קטנים של מצלמה וצילם בעיקר צילומי חטף. באמצעות עדשה רחבת זווית הכניס פרטים רבים לפריים, שביחד הופכים לנושא של התמונה. לדבריו, מה שהופך תמונה למעניינת זה השילוב בין תוכן וצורה. צילומיו מציגים את החברה האמריקאית של אותה תקופה. "אני מצלם כדי לגלות כיצד נראה העולם כשהוא מצולם". הצילומים של זיו מתבססים על אסתטיקת הצילום שאפיינה את וינוגרנד גם התמונות שלו מרובות פרטים והוא שם דגש על מערכות היחסים שנוצרות בין הדמויות באופן אקראי דרך שפת הגוף, הדמיון והשוני, והמבט. זיו מצלם בשכונת הדר בחיפה.
עמר בן צבי, בן קיבוץ עין חרוד מאוחד, בחר בצלם הגרמני אנדראסגורסקי
גורסקי ידוע בצילומיו המעובדים המודפסים בגדלים מונומנטליים. עיקר עיסוקו הוא בחברה האנושית המתפתחת והמשתנה, פירוק ושינוי מערכות הערכים האנושיות, והעלאת נקודות דיון וביקורת על הסביבה הכלכלה והחברה האנושית. עבודתו מאופיינת בחיבור מספר דימויים לכדי צילום יחיד (פנורמות), עיבוד התמונה באופן דיגיטלי ובהדפסה גדולת ממדים. צילומיו צבעוניים מאוד, מרובים בצורניות גיאומטרית. גורסקי כביכול מישיר מבט למציאות, אך הוא בעצם יוצר מציאות אלטרנטיבית, מהונדסת, "טובה יותר", ובכך מביע את ביקורתו על המציאות, מעשי ידינו, בה אנו חיים. בעבודתו, בחר עמר לבחון את הקיבוץ והשתנותו. דרך בחינה, פירוק, הרכבה מחדש והצגת המציאות כמות שהיא, מציג עמר את השינויים המתחוללים בחברה הקיבוצית, אותה הוא מכיר מלידה. הוא מצביע עבורנו על שינוי הרקמה החברתית באמצעות התבוננות במבנה ציבורי או בתאי דואר, המציגים קולקטיב אחיד, בו מתחוללים שינויים פיזיים וצורניים. אין בהצבעה זו משום קינה על עולם שחרב או ביקורת גדולה הנאמרות בצורה רגשנית, אלא דווקא איפוק, הצגתם של שינויים, הופעה והעלמות של נורמות, וההעדר של "הסדר הישן" דרך השקט שהוא יוצר.עבודותיו מציגות לאו דווקא ביקורת או כעס, אלא פשטות והתבוננות. בניגוד לגורסקי (וכאן אולי הפרשנות האישית של עמר), אמנם מדובר בשינוי מערכת הערכים, אך הוא לא בהכרח רע. אנו אלו המוזמנים לשפוט.
זוהר שלג בחר לצלם בעקבות הצלם הישראלי, גלעד אופיר
בסדרת העבודות "נקרופוליס" (עיר המתים) תיעד אופיר בין השנים 1999-1996 מחנות מעצר עזובים, שטחי אש ריקים, בסיסי צבא נטושים ועקבות של פעילות צבאית באזורים שוממים. אופיר עוסק בצילום של אובייקטים המספרים על החברה בה נוצרו. עבודותיו משלבות תיעוד, המייצג תופעות חברתיות, ועמדה פרשנית.
זוהר מצלם מבנים ישנים והרוסים, הנמצאים בשטחים חקלאיים פתוחים , שאריות של בנייה ערבית ומנדטורית. הוא מתעכב על הקשר שבין הצמחייה המקומית למבנה, על פריצת הגבול בין התחום הביתי התחום והמוגן ובין החוץ הפראי והחשוף. פריצת גבול זו שוברת הגדרות כמו בית, תחום, הגנה, מסורת, ומדגישה את השבר הפוליטי, הישראלי-פלשתיני מצד אחד, ושברים נוספים בהיסטוריה הישראלית כמו נטישה, עזיבה, עזובה, תהליכי עיור וכד'. זוהר משתמש ביופי ויזואלי כדי ליצור תחושת הזדהות ונוסטלגיה. סדר ויזואלי מול תוכן המדבר על פגיעה, קריעה והרס.
בצילום: הזמרת דפנה רכטר (במרכז) עם הסטודנטים