בעקבות צלם 2013– סבב ג'
4.6.13 – 17.6.13
הגלריה ע"ש מורל דרפלר – המרכז האקדמי ויצו חיפה
רח' הגנים 21, המושבה הגרמנית, חיפה. טל. 04/8562540 א' – ה' 10:00 – 18:00
'בעקבות צלם' היא תערוכה ייחודית שמציגים סטודנטים בשנה ב' מהמחלקה לצילום ומדיה במרכז האקדמי ויצו חיפה. במסגרת קורס לצילום בין זמננו, בהנחיית תמר סצמסקי, בחרו הסטודנטים בצלמים מרכזיים מהארץ ומהעולם, ובמהלך השנה חקרו לעומק את יצירתם, הן מבחינת נושאי הצילום והן מבחינת ההיבטים הטכניים ומאפייני התקופה. המחקר הוביל לעבודה של כל סטודנט, שהושפעה מעבודתו של הצלם הנבחר אבל התפתחה לכיוון אישי. במהלך העבודה הכירו הסטודנטים שורה של צלמים מרכזיים שעבודתם משמעותית להבנת זרמים בצילום, להיכרות עם התפתחויות סגנוניות וטכנולוגיות ולהבנת ציוני דרך מרכזיים בהיסטוריה של הצילום. חלק מהסטודנטים אף יצרו קשר עם הצלמים הנבחרים ואלה התעניינו מאוד בפרשנות האישית שניתנה לעבודתם.
התערוכה מגוונת ומעניינת. הסטודנטים בחרו צלמים העוסקים בתחומים שונים החל מצילום אופנה, צילומי חטף, תיעוד חברתי, תיעוד אישי וגם צילום מבוים. נבחרו צלמים שעבדו בתקופות שונות החל משנות ה -60 ועד ימינו, אמנים בינלאומיים מכל העולם וישראלים החיים ועובדים בארץ.
בין הצלמים שנבחרו על ידי הסטודנטים : רוג'ר באלן, נלי אגסי, Lissy ElleStephan Zirwes,Brian Ulrich, סנדי סקוגלנד, ניק וופלינגטון ו- Uta Barth .
התערוכה מוצגת בשלושה מחזורים בני כשבועיים.
תמר סצמסקי, מנחת הפרויקט, על עבודותיהם של משתתפי הסבב השלישי:
יעל ברקת בעקבות Roger Ballen, יליד ניו יורק חי ופועל ביוהנסבורג, דרום אפריקה מאז 1982. במהלך שנות השמונים פיתח סגנון ייחודי משלו של צילומי דיוקנאות מבוימים בצורה ישירה, בוטה ורבת עוצמה של אנשים משולי החברה הדרום אפריקנית, דבר שנהייה לסימן ההיכר של עבודתו. האסתטיקה בעבודותיו קיבלה טון חד וברור אך במקביל התכנים התערפלו ונעשו מורכבים ואניגמטיים. מוטיבים מהסביבה הטבעית של דיירי שכונות העוני מהסדרות המוקדמות והרקעים שסיפקו מידע רלוונטי על הסביבה ועל ההקשר, משמשים בערבוביה בתפאורה מוגזמת בסדרות המאוחרות. הדיוקן, שהיה הנושא המרכזי בתצלומים המוקדמים הופך בסדרות המאוחרות לציור, לרישום, לאובייקט או למיצב.
האירועים המתוארים בצילומים הם בבחינת מצבי תודעה ולא התרחשויות. הרגע המתועד בתצלומים המאוחרים מנציח מצבי ביניים בין דמיון למציאות ובין שפיות לשיגעון. פירוק הדימוי השלם לחלקי גוף והצבתם חסרת ההגיון בחלל – לצד חיות, פוחלצים, בובות וזוחלים – בקומפוזיציות פרועות והזויות, נתונים לחוקיות של התחביר החזותי ולא לזו של ההיגיון המרחבי: מישורים מצטלבים, נושא ורקע מתנגשים וקורסים אל חלל התמונה ומאפשרים הטיה של הסדר הקוסמי המוכר. דלתות ופתחים אחרים אינם מציעים מילוט אל עולם שכלתני, אלא מוליכים אל חדרים מסתוריים ולחללים קלאוסטרופוביים. טשטוש הגבולות בין מציאות מעוותת לדמיון מאפשר למצוא בתצלומים הקודרים אסתטיזציה של הבזוי והגבהתו של השפל לרמה פיוטית שיש בה הצעה אפשרית, גם אם אבסורדית, לנחמה.
בעבודתה בחרה יעל להתמקד בסדרה "חדר הצללים". ממש כמו באלן, יעל בונה קומפוזיציות מורכבות במספר מישורים, הן האופקי, הן האנכי והן העומק. השימוש בפלאש הישיר, יוצר את הצללים החדים והקונטרסטיים, המשווים מראה דמוני לדמויות משולי חייה של יעל. על מציבה את חבריה הקרובים, בחללים נטושים, עזובים ומוזנחים. היא הופכת אותם לדמויות קפואות ברגעים חסרי פשר או משמעות. מאפשרת לשיגעון האנושי לזחול
לאט החוצה, אל המרחב המואר באופן מלאכותי. בסטים שהיא בוחרת, הופכים הבלוקים, הבטון החשוף ורצפת השומשום, למציינים את מרחב השיגעון המקומי, נפש חשופה ופרגמנטים של אנושיות מתפוררת. הדמויות האנושיות והחיות נמצאות בתמונות ללא הבדלי היררכיה. החי-המת, העומד-השוכב, הרך-הדוקר. בסדרה נתנה יעל מקום לשיגעון. הדומם הפך ביטוי לחי וההפך. החי שוכב חסר ניע, המת מתעופף באוויר. השקר הוא אמת, והיא כלל לא קיימת. יעל בחרה להיעמד על קו הגבול בין השפוי למשוגע, והיא מאפשרת בהבלחת אור לראות את החושך.
אבי הרוש עבד בעקבות נלי אגסי, אומנית ישראלית (נ. 1973) שעוסקת בוידאו, מיצגים, מיצבים, רקמה וציור.
העבודה "נלי אגסי -עבודות וידאו" הינה אסופה של 12 עבודות וידאו של אגסי מהשנים 1999-2012 אשר הוצג, לאחרונה, במוזיאון ישראל בירושלים.
אגסי עושה שימוש בגוף שלה על-מנת לבטא את עצמה באמצעים השונים הנ"ל.
אבי הרוש, בן 29 מכפר-סבא, מציג עבודות וידאו ויבצע פרפורמנס בערב הפתיחה .ההתעסקות של אבי הינה בהרכבה ופירוק של הגוף כחלק מתהליך. הוא משתמש בגוף כאמצעי הביטוי הקדמון ביותר.
בהשוואה בין של עבודתו של הרוש עם הגוף שלו לעומת עבודתה של אגסי בולט ההבדל המגדרי שמוביל לעיסוק בתכנים שונים.
נתי גולד צילם בעקבות LISSY ELLE , צלמת קנדית שהתחילה לצלם בגיל 13.
"השם שלי הוא Lissy ואני חיה בין יער גבוה ושדה תירס ישן. אני משוטטת ביניהם ומדמיינת איך ניתן להפוך דברים בלתי אפשריים לממשיים." Lissyelle העיסוק בצילום שימש עבורה מפלט מקשיי גיל ההתבגרות היא יוצרת בתמונותיה מסתורין ואוירה וחלומית , משתמשת באביזרים נלווים, ובמניפולציות בעריכה. יוצרת סיפורי מעשיות קלאסיות – כוסות תה ענקיות, ובחורות שכוח הכבידה לא חל עליהן מככבות בתמונותיה. היא מושפעת מסרטי וולט דיסני, ספרי ילדים ופנטזיות שדמיונה מייצר ללא הפסקה. עבודותיה מפליאות ובו זמנית גם מטרידות את הצופים, שאינם יודעים האם הם נשאבים לתוך עולם חלומי או שמה סיוט שאינו נגמר. גם תמונותיו של נתי עוסקות בחלומי . דמויותיו תלויות מחוץ לעולם המציאות, אנחנו נמצא אותן: בעומקו של יער פיות , בחלק חשוך של בית עלמין שם מצוי ריחו העתיק של המוות, בחללו של חדר שרוח רפאים מרחפת בתוכה.
קובי דונר (קובצה) בעקבות Brian Ulrich
מתארת את תרבות הצריכה כפי שהיא באה לידי, העבודהBrian Ulrich – Copiaביטוי בחנויות וקניונים ברחבי ארה"ב. הוא מסתובב ברחבי ארה"ב ומחפש אחרהאבסורד שבתרבות השפע. הוא מציג את ההבטחה שלא קוימה, את חווית הקנייה במערומיה. צילומיו משקפים את אובדן התקווה ב'חלום האמריקאי' המבטיח אושר לכל. בעבודתו מנסה קובצה לבחון את המציאות הצרכנית הישראלית בעיניים ביקורתיות דרך הצגת דימויים מקניונים וחנויות בצילומים ניתן לראות אנשים צורכים ומרחבים צרכניים אשר מייצגים ומייצרים ערכים חברתיים כמו זוגיות ומשפחה, שפע ואושר. העבודה כולה סובבת סביב האידיאל המזויף שבתקשורת המסחרית/שיווקית. פרסומותהופכות לפטיש בפני עצמו.הצילומים מציגים את הפער בין דימויים להערצה, ומודלים של יופי ובין האנשיםהאמתיים.
יונתן בר-צבי בעקבותStephan Zirwes, צלם המתמחה בתמונות שצולמו מהאוויר, מצלם נושאים יום יומיים מנקודת מבט לא שגרתית. זירווס מזמין את הצופים להסתכל על העולם ממעוף הציפור, בו אובייקטים מוכרים נהפכים לזרים. מבט זה נותן אינטרפרטציה חדשה לסובב אותנו.החל מנופים אורבניים, מגרשי חניה, כבישים, מבני תעשייה – ועד לשדות תירס, קרחונים ואתרי סקי, דימוייו של זירווס מאופיינות באסתטיקה של צורות גיאומטריות, קווים ישרים, ריבועים ומשולשים, המסודרים בפרופורציה ביניהם, זאת למרות שלא תוכננו כך מראש.
בעבודתו יונתן מתמקד בנוף עירוני. הצילום מלמעלה יוצר השטחה של הנושא, והופך אותו לגרפי.
התמונות מצולמות ממרחק רב, באמצעות עדשות טלה, ושימוש בטכניקת פנורמה, כדי להפיק יותר פרטים.
גגות "שיכוני רכבת" בקרית אליעזר, שנבנו בשנות ה- 50. השיכונים הוקמו לפי העיקרון של מקסימום יחידות דיור במינימום שטח, ובמינימום עלויות. מבנים אלה לא תוכננו תוך שימת דגש על מראם בנוף האורבני, אך עם התקנתם של דודי שמש, קולטים, מזגנים ושאר תוספות, ביחד עם ההזנחה שלהם במשך השנים, יצרה מבנה אבסטרקטי ואסתטי יוצא דופן.בנייני מגורים רבי קומות, מהשנים האחרונות. בבנייה לגובה נשמר העיקרון של חסכון בשטח ועלויות, אך במקרה זה כן ניתן דגש על המראה החיצוני. התוצאה היא מראה אחיד של מרפסות וחלונות, אך כאשר מתעמקים בפרטים הקטנים, מבחינים בניואנסים והבדלים בין חלון לחלון, סימן לטעמם האישי של הדיירים.
שקד לוי בחרה לעבוד בעקבות הצלם ניק וופלינגטון. שתיעד, בסדרת הצילומים שלו "The Living Room" במשך כ-4 שנים שתי משפחות ממעמד הפועלים בשיכונים בנוטינגהם, אנגליה. בצילומיו, וולפינגטוןמשתמש בטכניקות חוזרות של זוויות אלכסוניות, קומפוזיציות משונות ולא שומר על אסתטיקה צילומית הנחשבת "נכונה". צבעים לא מאוזנים ורווים חוזרים אצלו בעבודה, חוסר פוקוס על דמויות קרובות או רחוקות מאפיינים את צילומיו. הוא חותך את המצולמים שלו בתמונותואף לא מתרגש גם כאשר הוא עצמו נכנס "בטעות" לתוך הצילום. דרך טכניקות חוזרות אלו הוא מנסה ללכוד את הנרטיב בתיעוד המשפחות, יחד עם חריפות והומור בלתי צפוי. וולפינגטון חושף אותנו אל התא המשפחתי, אל הרגעים האינטימיים של בית והקדושה הפרטית של הבית, בעוד ש"הסלון" הוא גולת הכותרת המספקת לנו תפאורה והצגה תיאטרלית. הוא יוצר ריאליזם מאוד אינטימי בין דמויות יוצאות דופן והדינמיקה בין הדמויות היא אכן משעשעת, בעוד שהוא דרך טכניקות הצילום שלו גורם לה להיראות אף יותר משונה.
שקד מתעדת משפחה המתגוררת בשכונה שבה היא מתגוררת , בעיר מגוריה, קרית ביאליק. רוב התושבים בשכונה זו שייכים למעמד הפועלים. היא מתעדת משפחה המורכבת מזוג הורים ו-4 ילדים. שקד נכנסה אל חיי המשפחה ותעדה אותם בחיי היום יום ובעיקר בשעות הערב ובסופי השבוע כאשר המשפחה מתאגדת יחד בסלון. היא משתמשת לאורך כל הדרך בטכניקות הצילומיות והאסתטיקה הצילומית של וולפינגטון .
תמימה קופל-וילנר בעקבות סנדי סקוגלנד, ילידת ניו יורק (נ. 1946), העוסקת בבניית מרחבים וצילומן- installation artist. התהליך שמאפיין חלק גדול מעבודותיה משלב בניית מרחבים מורכבים והזויים במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם, או בניית סצנות בסטודיו וצילומן. סקוגלנד מתמקדת בצבעוניות ובתבניות גרפיות החוזרות על עצמם ומהדהדות באלמנטים השונים של הקומפוזיציה. הסצנות שהיא מייצרת הם ביזריות ופעמים לוקח זמן להבינם. היחס שלה לפרטים הוא דייקני ביותר.
תמימה בחרה להתמקד בפרוייקט של סקוגלנד מ-1978 של צילומי מזון. עבודתה מתבוננת, על ידי שילוב האובייקטים המצולמים ברקע, בזכרונות מילדותה, המתבטאות בצורה צבעונית. הכתום שמסמל עבורה את הציונות, הכחול הלבן הארץ הישראלי, והאדום שהוא האני בתוך כל הצבעים המסחררים שמסביבה.
צילום: קובי דונר
